עזרה בעבודה על הרגש

לפני זמן לא רב נשאלתי שאלה על ידי אישה שהתקרבה מאוד לסיום שנת האבל על אביה. מספר ימים מועט לפני סיום השנה עתידה היתה להיערך חתונה של חברה מאוד טובה של האבילה והיא התקשתה מאוד שלא ללכת לאירוע. בשאלתה היא ניסתה להבין מדוע התורה אינה "סומכת" על האדם באבילותו ומצווה על מצוות מסוימות שאותם הוא חייב

לשמור ועל מצוות ודרכי התנהגות אחרות שלפיהן אסורה הבעת רגשות. מצד אחד אסור לאדם לשרוט שרט בנפש על המת, ומצד שני הוא מחוייב להימנע משמחות במשך שנה. מצד אחד הוא חייב ש"לא להתאבל יותר מדי", ומצד שני לומר קדיש שנה שלימה ועוד כהנה וכהנה... התורה קובעת מה מקובל לשמור ומה לא ואיך ראוי ונכון להתנהג בזמן אבל, ומדוע שהיא תקבע לי איך להביע את צערי?

נדמה לי שיש מספר עקרונות שחשוב להבין כדי לענות על השאלות הללו ולהבין את יחסה של התורה לרגשות האדם. שני הבולטים שבהם קשורים זה בזה ואולי אף משלימים זה את זה. העיקרון הראשון הוא, שהיהדות רואה באדם יצור עם יצרים, שיצריו יכולים אף להטעות אותו עצמו (!), והשני הוא אמונה מוחלטת ביכולתו להתגבר על יצרים אלה.

למה כוונת הדברים? ניקח לדוגמא את עניין האבילות שהזכרנו. האדם יכול בהחלט לשקוע באבל (לא עלינו, כמובן) ולהפוך אותו למרכז חייו. כולנו מכירים אנשים שאיבדו בצורה טרגית קרוב והפכו את עצמם ל"אבילים" כהגדרת חיים. אני אישית מכיר הורים שאיבדו בן בתאונת דרכים ל"ע והפכו את האבל למטרת חייהם - הם מבלים את זמנם בנסיעה מיצרן ציוד הנצחה אחד למשנהו, רוכשים שלטים, מנורות, שרשראות וכדומה, ואת שאר הזמן הם מבלים בחלוקתו של הציוד הזה. הורים רבים מסוגם הופכים את עצמם לאבילים במישרה מלאה. ניתוח מעמיק של העניין בוודאי יעלה שאין כאן "רצון" מודע שלהם להפוך לכאלה, אם תשאל אדם כזה האם הוא רוצה להיות בדיכאון תמידי או בעצב בלתי נשלט הוא ישיב לך שלא, אולם הוא שוקע לתוך שגרת החיים הזאת למרות רצונו. כולנו נתונים לחולשות למיניהן ואחד הבולטים שבהם הוא פחדנו מהמוות והקושי שיש לנו להבין אותו ולכן האדם עשוי לגלוש בקלות רבה לאבל שלא ניתן לכיבוש. מדובר כאן בעניין רגשי, שיכול להוביל את האדם לטעויות נוראיות.

ניתן להביא דוגמאות רבות נוספות לעובדה שהאדם יכול לעשות דברים, מרובי רגש, שנובעים מתוך עיוות או בעיה עמוקה, ובניגוד לשאר החולשות של האדם שיכולות לנבוע מרוע, דברים אלה נובעים מעומק הרגש האנושי. האדם יכול לשכנע עצמו שהוא "לא שמח" כי יש לו (ובהחלט יש לו) סיבות רבות להיכנס לדיכאון... הוא יכול לשקוע בסוגים רבים של רגשות שליליים ולהפוך רגשות אלו לעניין מהותי בחייו. העיקרון שאני רוצה להעלות הוא פשוט: הרגש האנושי, כמו תחומים אחרים בחיי האדם, נתון לנפילות רבות ולחולשות איומות ולכן ממילא הוא גם נתון לחטא, ואדם בהחלט יכול לחטוא לעצמו. הוא יכול להרעיב עצמו למוות (אנורקסיה), הוא יכול להתאבד, והוא יכול לשקוע ברגש שאין לו מקום.

בגלל המורכבות של השליטה והעבודה על הרגשות עסקו בכך חז"ל ולימדו אותנו דרכים שבהן נוכל להשפיע על הרגשות והמחשבות! למעשה חכמים מציעים דרכים שונות ו"תרגילים" שבעזרתם יוכל האדם ללמוד לשלוט גם בחלקים הללו של אישיותו. כשם שאנו מצפים מאדם השקוע בדיכאון עמוק ל"עשות משהו עם עצמו" ולצאת מהדיכאון, כך ישנם רגשות רבים ודרכי מחשבה שאותם יש לשנות ולטפח. ללמד את עצמך לחשוב נכון, להרגיש נכון ולראות נכון את העולם. כך ניתן להבין טוב יותר את מה שאומרים חכמים: "איזהו עשיר - השמח בחלקו", עשיר או עני הוא תוצאה של הרגשה ולכן ניתן לשלוט בתחושות אלו. ממילא נובע מכאן גם העיקרון המקדים במשנה באבות: "איזהו גיבור - הכובש את יצרו". גם הכעס הוא רגש הנובע מיצר, ולכן אנו מצפים מהאדם לכבוש את כעסו ולשלוט ביצרו. מעתה אין אתה יכול להגיד: "כל כך הרגיזו אותי", אלא "כל כך התרגזתי". הכעס הוא רגש ולכן הוא נשלט - והיהדות מצפה ממך לשלוט עליו. אומנם זה קשה, אולם זאת היא הציפייה.